<h1>חשק שלמה על פי' הרא"ש</h1>
<h2>דף כו.</h2>
במסיבה. מחילות עשויות. תחת הבירה. בית המקדש ולא היה קדוש דבעל קרי משולח חוץ לשתי מחנות כדדרשינן בפסחים [ס"ז ע"ב] זב ולא כל זב לרבות בעל קרי. והנרות. היו דולקים במסיבה מכאן ומכאן. ומדורה. היה שם להסתפג ולהתחמם אחר הטבילה. ובית הכסא של כבוד. היה שם דתנן במסכת מקוואות בעל קרי שטבל ולא הטיל מים לכשיטול מים טמא ולכך עשו שם בית כסא להטיל מים קודם טבילה. בא וישב. בלשכת בית המוקד ואע"פ שאין טבול יום נכנס למחנה לויה כדתנן בפ"ק דמס' כלים [מ"ח] החיל מקודש ממנו כו' עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם. ואפילו טבול יום דשרץ וכ"ש טבול יום דבעל קרי דמשולח חוץ לשתי מחנות. ואין לך קרוב למחנה שכינה יותר מבית המוקד שהיתה שם חציו בקודש. ופר"ת דמעלה דרבנן הן לא גזרו אלא שלא יכנס שם טבול יום אבל אם הוא מבפנים אין זקוק לצאת. והביא ראיה ממסכת סוטה [כ' ע"א] דקתני התם לא היתה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות [כו'] והם אומרים הוציאוה שלא תטמא העזרה. ופריך למימרא דמיתסרא) ליכנס למחנה לויה והא אמר מר מנין למת שמותר ליכנס למחנה לויה שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו ואמר מר עמו במחיצתו ומאי פריך דודאי מדאורייתא שרי אבל מדרבנן אסור. אלא קשיא ליה דהא על טומאה שאירע בפנים לא גזרו. ועוד ראיה מפ"ק דחולין גבי טמא במוקדשין דקאמר מביא סכין ארוכה ושוחט בה ואי טבול יום זקוק לצאת מכל מחנה לויה האיך ישחוט בסכין ארוכה. הילכך צ"ל שבטומאה שאירע בפנים אינו זקוק לצאת. ור"י ז"ל תירץ שלא גזרו אלא על החיל ועזרת נשים הוא שער איתן המשמש כניסה ויציאה לעשות הרחקה לטמאים שלא יקרבו שמה אבל על כל שאר מחנה לויה לא גזרו. מי שהיה רוצה לתרום את המזבח. היא היתה עבודה ראשונה תחילת עבודת היום. לא כל העתים שוות. פעמים מקדים לבוא ופעמים מאחר לבוא כדתנן בפ"ק דיומא [כ' ע"ב] בכל יום תורמין המזבח מקריות הגבר או סמוך לו בין מלפניו או מלאחריו וביום הכפורים מחצות וברגלים מאשמורה ראשונה והיינו דקאמר פעמים שהוא מקריות הגבר כלומר רוב פעמים ופליגי התם מאי קריות הגבר רב אמר קרא גברא ורב שילא אמר קרא תרנגולא. והממונה בא ודופק. בפתחי של בית המוקד הפתוח לחיל והם פותחין לו אותו פתח. יבוא ויפיס. זה הפייס היה בבית המוקד שעדיין לא נפתח שער העזרה ושאר הפייסות היו בלשכת הגזית. [פירוש הרא"ש]. א) [צ"ל דמת אסור].
<h2>דף כז.</h2>
ורמינהו ז' שערים היו בעזרה. לפי' קמא דג' מקומות שהיו כהנים שומרים שהם הם בכלל כ"א מקומות דשמירת הלוים פריך שפיר ז' שערים שבהם קא חשיב במדות [פ"א מ"ד] בית הניצוץ ובית המוקד ששמרם מג' מקומות אבל לפי' ר"ת דהלוים שומרים בכ"א מקומות מלבד ג' מקומות ששומרים עם הכהנים מאי פריך והא תנן ז' שערים והלא בית הניצוץ ובית המוקד הן מן השבעה. ובהם היו הכהנים והלוים שומרים והנך לא קא חשיב. אמר אביי תרי מינייהו לא צריכי שימור. אחד בצפון ואחד בדרום האמצעים כי נשמרים ע"י שנים שמצריכין שימור. מי"ג גזברין. הממונים על העזרה. ומז' אמרכלין. [אמרכל] כמו אמר כולא [עי' הוריות י"ג ע"א] והם הממונים על הגזברין תרגום ונשיא נשיאי הלוי ואמרכולא. אלמא איכא תנא דאמר ח' [כו'] ואיכאא) נמי ה' הוו. כלומר כי היכי דהאי תנא לחמשה שערים מכאן נמי ראיה למאי דפרישית לעיל דג' מקומות שהיו הלוים שומרים עם הכהנים היו ממנין הכ"א מקומות שהלוים שומרים. שהרי למ"ד דלא הוו אלא ה' שערים בעזרה ע"כ בית הניצוץ ובית המוקד היו מן חמשה שערי העזרה. וכיון דלא הוה בעזרה אלא ה' שערים ע"כ ניצוץ ובית המוקד מהם. נמצא ג' מקומות ששומרים ביחד הם בכלל כ"א מקומות של שמירת הלוים למ"ד ה' שערים הוו. וה"ה לשאר התנאים דלא מסתבר למימר דפליגי בהא. הקשה הרב אמאי שבק מתני' דמדות [פ"ב מ"ו] דתנן אבא יוסף בן חנן אומר כנגד י"ג שערים ומייתי ברייתא. וי"ל דממתני' דמדות לא מצי לאכוחי דפליגי תנאי בשערים דאיכא למימר דמקצתן היו קטנים ובמדות [שם] קא חשיב כולהו דכנגד כולם תקנו השתחויות ותנא דמדות [פ"א מ"ד] לא חשיב אלא הגדולים שהיו שומרים שם לכך מייתי הך ברייתא די"ג שערים היו כנגד י"ג אמרכליןב) ומסתמא גדולים קא חשיב כיון דהיה ממונה על כל שער אמרכליןג) (תני)ד). אבל מהלך היו מהלכין בהן. דאי אפי' הילוך אסור לא הוה צריך למימרא דאין ישנים בהן. ש"מ בגדי כהונה נתנו ליהנות בהן. כלומר שלא במקום עבודה כי הלך בבית המוקד ופלוגתא היא ביומא [ס"ח ע"ב וס"ט ע"א] אבל בתוך העזרה לכ"ע שרי דלא נתנה תורה למלאכי השרת. ש"מ תפילין מן הצד שרי. כשאדם ישן יכול להשים תפלין בצדו. [פירוש הרא"ש]. א) צ"ל תנא דאמר ה'. ב) צ"ל גזברין. ג)0צ"ל גזבר. ד) [עי' תוס' כתובות ק"ו ע"א ד"ה שבעה].
<h2>דף כז:</h2>
אבנטו של כה"ג לא זהו אבנטו של כהן הדיוט. דשל כה"ג היה של כלאים דכתיב באלה פקודי בעשיית בגדי כה"ג ואת האבנט שש משזר תכלת וארגמן מעשה רוקם. ואבנט של הדיוט היה של שש. וכתיב בפ' תצוה בבגדי כה"ג ואבנט תעשה מעשה רוקם ולבני אהרן תעשה כתנות ועשית להם אבנטי' וילפינן רוקם רוקם ממקרא ואלה פקודי. מה התם כלאים אף הכא כלאים. ומדכתיב ולבני אהרן וגו' ועשית להם אבנטים משמע שהיו חלוקים מאבנט של כה"ג. ואית ספרים דגרסי הא ניחא למ"ד אבנטו של כה"ג זהו אבנטו של כהן הדיוט וה"פ אבנטו של כה"ג בי"ה שהיה של בוץ זהו אבנטו של כהן הדיוט כל השנה. מימך תותיה. לכפול תחתיו כמו מוך שקי' וגני [תענית ו' ע"ב]. באותן שאין בהם כלאים. מצנפת וכתונת. קשין. שאני בגדי כהונה היו קשים שחוטן היו כפול ו' ולכך שרו בהצעה אבל בלבישה והעלאה אסור כדאיתא בפ"ק דעירובין [צ"ל דערכין דף (ג' ע"ב)] כהנים איצטרכי ליה דסד"א כיון דאשתרי כלאים גבייהו ליתנהו בגדילים תעשה לך קמ"ל דנהי דבעידן עבודה אשתרי שלא בעידן עבודה לא אשתרי. האי נמטא גמדי דנרש. נמטו לבד. גמדא שהוא קשה ונכווץ. ובנרש מתקנים אותו. שריא. מותר בהצעה לפי שהיא קשה ואין נימא נכרכת עליו. דאמר מר מחילות לא נתקדשו ובעל קרי משולח חוץ לשתי מחנות. יליף בפסחים פרק אלו דברים [ס"ז ע"ב] מדכתיב וכל זר לרבות בעלי קרי ומתני' סייעתא לר' יוחנן דאמר מחילות לא נתקדשו מדתנן שבעל קרי היה מהלך במסיבה דהיינו מחילות ואי הוה קדושות לא היה בעל קרי הולך שם. אבל להא דאמר ובעל קרי משולח חוץ לשתי מחנות לא מייתי סייעתא ממתניתין אלא מילתא דר"י הוא מסיק. נחר ליה. הוציא קול מנחיריו לידע אם היה שם אדם. א"ל. רב ספרא ליעול מר. א"ל רבי אבא ע"כ לאא) עיילת כו'. שאינך צנוע בבית הכסא כי לא היה לך לדבר (ליעול מר) אלא היה לך להשמיע קול להודיעני אם יש שם אדם והייתי נמנע מליכנס. לאו הכי תנן מצאו נעול בידוע שיש שם אדם. אלמא תיקנו דבר זה לסימן שלא יצטרך לשאול אם יש שם אדם ויצטרך הלה להשיב לו. ורב ספרא. שדיבר סבר דר' אבא מסוכן הוא ואם היה משמיע קולו היה הולך לדרכו ומסתכן. עמוד. של גדולים הנעקר לצאת והחזירו. מביא את אדם להדרוקן. חולי שבטנו צבה. סילון. של מי רגלים. (ומה דר"ס א"ל לרב אבא כו' דכיון שראית אותו נעול לא היה לך להתקרב לאו הכי תנן מצאו נעול כו' ור"ס שדיבר אליו סבר מסוכן הוא). חשוך תקין נפשך וקדים תקין נפשך. החשיך בערב והקדים בבקר לתקן עצמך לעשות צרכיך בשעה שאין בני אדם מצוין בדרכים ולא תצטרך להתרחק בשדות. תוב וגלי. לא תגביה בגדיך עד שתשב על הכסא. כסי וקום. כסה פרועך קודם שתקום שלא יראה בשרך לא בישיבה ולא בקימה. שטוף ושתי שטוף ואחות. שטוף הכוס קודם שישתה שמא אותו ששתה בו לא היה בעל תרבות ולא שטפו אחרי ששתה בו. ואחר שישתה שטוף הכוס (בו) כדי שלא יצטרך השותה אחריך לשטפו. וכשאתה שותה מים שפוך מהם. במקום הנחת פיך. כל מילי לא תפלוט. מכל דבר שאכלת אם נזדמן רוק לתוך פיך לא תפלוט אותו לחוץ לפני רבך אלא תבלענו חוץ ממאכל דלועין ודייסא כי הבולע רוק אחר אכילה נעקר כאילו היה מכניס פתילה של אבר לתוך פיו. תנן התם. משנה היא במס' מדות [פ"א מ"ב] ומייתי לה הכא משמע משום דבעי למקבע עלה גמרא ומדות אין לה גמרא. איש הר הבית. שר וממונה על צרכי הר הבית כמו אישי כה"ג. [פירוש הרא"ש]. א)0[וכן הגי' ג"כ בברכות ס"ב ע"ב].
<h2>דף כח.</h2>
ורשות היה לו לשרוף כסותו. ואין כאן משום בעל תשחית דהפקר ב"ד היה הפקר. אהוב את התוכחות. אוהב מי שמוכיח. זוכהא) לפלגו. לחלקו ולמחיצתו. משכים וטובל כו' אלמא לאו בפיוס. דמשמע דטובל בא לתרום דאי בעי פיוס מה לו למהר לטבול ימתין עד שיפול עליו הגורל. כאן לאחר התקנה. שתקנו בפיוס לפי שרצין כל א' לקדם את חבירו ובאין לידי סכנה דפעם א' נשברו רגליו של א'. מי שרוצה להפיס משכים וטובל. כדי שיהא מזומן מיד אחר הגורל לעבודתו אי נמי מחמת חיבת המצוה שמא ימהר ויכנוס לעזרה בלא טבילה. [פירוש הרא"ש]. א) כן הגי' בע"י.
<h2>דף כט.</h2>
מלהוציא את הדשן. חוץ למחנה כשהיה רבה על המזבח. גזירין. הם בקיעות גדולות משופות דכתיבא) וערך עליה עצים מלמד שטעון שני גזירין. סידר את מערכה גדולה. מקרבה למזרחו של מזבח. וחזיתה. עושה במערכה כמין חלון לצד מזרח כתרגום וירא וחזה לכך קוראין החלון חזות. וי"מ גבולה כמו [מ"א ז' ד'] מחזה אל מחזה. שהיו מציתין את האליתא. הם חריות וקיסמין להבעיר את המערכה. עצי תאנה. לפי שנתקן בה אדם הראשון. לקטורת. ליקח ממנו גחלים להכניסם לפנים על המזבח הזהב להקטיר עליו ולמה צריך מערכה אחרת לגחלים הללו ולא היו לוקחים ממערכה גדולה [ילפינן] בפרק טרף בקלפי [יומא מ"ה ע"א] מקרא היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה זו מערכה גדולה. ואש המזבח תוקד בו זו מערכה שניה של קטורת. כנגד קרן מערבית דרומית. שהיא סמוך לכבש דכתיב בקטורת יוה"כ ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה' כלומר מקום שהוא סמוך לפני ה' ומיניה ילפינן קטורת דעולת תמיד. משוך מן הקרן כלפי צפון. ד' אמות מפרש בפרק קדשי קדשים [זבחים נ"ח ע"א] דסבר האי תנא דכולו המזבח בצפון עזרה קאי והיה סוף המזבח כנגד חציו של פתח ההיכל ופתח היה ה' אמות בצפון וה' אמות בדרום. וד' אמות שמרחיק מן הקרן הם אמה יסוד ואמה רוחב ואמה קרן ואמה מקום הילוך רגלי הכהנים נשאר עדיין אמה כנגד הפתח ואם היה מרחיק יותר לא הוה לפני ה'. ובאומד ה' סאין. היה נותן שם עצים שהיה אומד בדעתו כשישרפו שישארו שם ה' סאין גחלים כדי שיוכל לחתות מהן בריוח סאי גחלים. ובשבת מרבה עצים שישאר באומד שמונה סאין. כדי שישארו גחלים להקטיר עליו שני בזיכי לבונה. מחזירין אותן. מצד המזבח ומן הכבש ומן הסובב על המערכה ואין בזה משום שלא יהיה דבר קודם לתמיד של שחר דהיינו דוקא בקרבן שיקרב היום. גמ'. אמר רבא גוזמא. הא דקתני פעמים יש עליו כשלש מאות כור דבר גוזמא היא כאדם הרואה דבר גדול מגזם בשפתיו יתר לומר יותר מה שהוא. השקו את התמיד. קודם השחיטה כדי שיהא נוח להפשיטו. לשון הבאי. כהדיוט שאינו מדקדק בדבריו לכוין האמת. ור' יצחק בר נחמני. לא חשיב השקו את התמיד בכוס של זהב דאין עניות במקום עשירות. גפן של זהב. עשוייה כמין דלית של גפן. ובירושלמי מפרש ששלמה בחכמתו נטע גפן של זהב והיא מוציאה פירות של זהב בכל שנה והוא זהב פרווים. ובבית שני עשוי כמין דלית של גפן. מי שמתנדב עלה או גרגיר. של זהב. [פירוש הרא"ש]. א) [צ"ל ובער עליה הכהן עצים].
<h2>דף כט:</h2>
ג' מאות כהנים. היינו גוזמא. ארכה ארבעים אמה. כך היה גובה ההיכל עד התקרה. ורחבה עשרים אמה. כנגד רוחב ההיכל והיא הפרוכת המבדלת בין ההיכל ובין קדש הקדשים תחת אמה טרקסין שהיה בבית ראשון ושתים היו וביניהן אמה. וי"מ שהיתה תלויה בפתח של אולם דגבהו ארבעים ורחבו עשרים וראשון ניחא טפי דלפי' שני למה שנים ולפ"ק שתים היו ומשחרין מחמת עשן הקטורת והיו עושין חדשות בכל שנה. ומשמונים ושתים ריבות נעשית. שהיו עושים ואית דגרסי ושמונים ושתים ריבוא כלומר פ"ב ריבוא דנרי זהב היו מוציאין עליה. ושלש מאות כהנים. היינו גוזמא. מטבילין. אם נטמאת תימה והא אינה מקבלת טומאה דחשיבה מחוברת כאחד מדפני הבית דאמרינן במסכת י"ט [י"ד ע"ב] מפני מה אמרו וילון טמא מפני שהשמש מתחמם כנגדו הא לאו הכי לא היה מקבל טומאה והאי טעמא לא שייך הכא וי"ל הא דמטבילין אותה היינו לאחר עשייתה כדאמרינן בפרק חומר בקודש [חגיגה כ"ג ע"א] דכלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקודש. ומיהו קשה דבתוספתא קתני א' פרוכת שנטמאת באב הטומאהא) ואחד שנטמאת בולד הטומאה מטבילין אותה בפנים. ב)ומ"מ דמטמאה טומאת מת פי' שהיא מחיצה בין אהל עליה כדדרשינן [סוכה ז' ע"ב] וסכות על הארון את הפרוכת דכייף ליה מיכף עילויה דארון והיא היתה מפשתן ואהל פשתן מקבל טומאה וק"ל א"כ נטמאת בולד הטומאה לא משכחת לה ונראה דבספרים דגרסינן במסכת י"ט מפני מה אמרו וילון אסור פי' אסור לעשותה מכלאים מפני שהשמש מתחמם כנגדו אבל טומאה מקבל בלאו האי (טומאה) [טעמא] (ועי' ביצה י"ד ע"ב תוס' ד"ה מפני מה וחולין צ' ע"ב תוס' ד"ה ג' מאות ותוי"ט שקלים פ"ח מ"ד). גפן וזית מאי טעמא לא משום דקטרי. יש בהן קשרים ומוציאין שם מים ואין מתייבשין יפה וגם אינם חלקים כדאמרינן בפרק כיצד צולין [פסחים ע"ד ע"א] כיון דאית בה קשרים מסקי מיא. ל"א קטרי מעלים עשן הרבה. ואית דגרסי משום דקטמי עושין אפר מרובה ואין להרבות אפר מפני טורח הוצאה. משום יישוב א"י. כי הרבה עצים היה צריכין במקדש ואם היו מביאין מאלו היה מתמעט היין והשמן. על העצים אשר על האש. עצים הניתנין להיות אש שממהרין לישרף לעשות גחלים כמו כהיתוך כסף [יחזקאל כ"ב]. ומאן נינהו דוקרי שפרי דלא קטרי. בקיעות יפה כמו קנים דוקרנים דלא קטרי שאין בהם קשרים. אי נמי שאין מעלים עשן ואית דגרסי דלא קטמי שאין עושין הרבה אפר. רבי אלעזר מוסיף. לפסול את אלו כמו זית וגפן מייש בבראשית רבה ויצא [וימצא] דודאים [ר"י ברבי סימון אמר מיישין]. אף על גב דלא מקטרי מגוואי. אין מרבה אפר מבפנים אלא הקליפה הסמוך לה מרבה אפר. תאנה חיוורתא. לבנה שהיא גרועה. [פירוש הרא"ש]. א) [מטבילין אותה בחוץ ואחד כו' כ"א בשקלים י"ב ע"ב]. ב) נראה דצ"ל ויש מפרשים דמטמאה טומאת מת לפי שהיא מחיצה וכו' ועי' תוס' ביצה י"ד ע"ב ד"ה מפני מה ע"ש.
<h2>דף לא:</h2>
וחרטומו. פיו. והפדר נתון עליה. לכסות את הדם. בשמאלו. משום דהולכת אברים למזבח הוה עבודה דלא מעכב כפרה לכך אין צריכה ימין ולכך מוליך ב' אברים בשתי ידיו ונושא האבר החשוב בימין וא' בשמאל. ובית עורה לחוץ. מקום הסמוך לעור הוא לצד החוץ כלפי מעלה ומקום החתך על פס ידו. בבזך. קערה כף תרגומו בזיכא. וכרעים ע"ג. דכתיב והקרב והכרעים ירחץ במים והקטיר המזבחה. מחצי כבש ולמטה. אבל לא מחציו ולמעלה פן יטעה ויבא להקטירם קודם שילכו ללשכת הגזית לקרוא ק"ש ולהתפלל. א"נ הרחיקם מן המזבח כדי שתהא העלתם למזבח חשובה בעיניהן דאיכא מ"ד דצריכין פייס. והא דאמרינן בפרק החליל [סוכה נ"ד ע"ב] בחלבי תמיד שמולחם במזרחו של כבש מחציו של כבש ולמטה ובשל מוספין במערב לפי שבשבת (גם) יש מוסף והוא עיקר חובת היום היו מסדרין המוסף במערב כלפי שכינה והתמיד במזרח. ומלחום. כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח. לקרוא את שמע. ולהתפלל רצה קודם הקטרה שיהא קרבן ריח ניחוח. גמ'. משום בזיון קדשים. שכן דרך נושאי טלאים למכור. בחוקי [העמים]. שכן דרכם לקשור כשמקריבין. א"ב דכפתי' בשיראי או בהוצא דדהבא. בחוטין של זהב משום בזיון קדשים ליכא משום חוקי צדוקי ובייתוס איכא. תנן התם. במס' שקלים [פ"ו מ"ד] ואגב דאמר לעיל משום דכפתי' בהוצא דדהבא ליכא משום בזיון קדשים פריך דליעבד שלחנות של זהב. א)אר"י מתניתין דשקלים שמדיחין הקרבים הא דאמרינן שמדיחין הקרבים בלשכת המדיחין היינו הכרס. נותנין האברים. של קרבן יחיד אבל תמידין ומוספין הכהנים הזוכים באברים מקבלין אותן מיד המנתח ומוליכין אותן לכבש ומניחין אותן מחצי כבש ולמטה אבל קרבן יחיד פעמים שכהן אחד מקריב עולה לבדו ומניח את האברים על השולחן עד שמעלין זה אח"ז. ועל של כסף כלי שרת. אותן צ"ג כלים שהוציאו מלשכת הכלים. על של כסף נותנין לחם הפנים. בכניסתן כשהיו אופין אותן מע"ש היו נותנין אותן על השולחן עד למחר עד שיסדרו אותן על השולחן בהיכל ולמ"ד אפייתן דוחה שבת אחר אפייתן מסדרין אותן על השולחן עד שמגיע זמן סידורן. מעלין בקדש ולא מורידין. בפרק שתי לחם [מנחות צ"ט ע"א] דרש לה מקרא. וכיון שסולקהו משולחן של זהב לא יורידהו לתת לשולחן של כסף. מפני שמרתיח ומחמם את הבשר ומתקלקל. ובירושלמי פריך והלא לא היה מסריח בשר קודש מעולם ומשני אין מזכירין מעשה נסים כלומר אניסא לא סמכינן. כנגד היום. במקום שיאיר היום. עשרה דברים. משום דאיירי בשמש קבעה לה גם זו. [פירוש הרא"ש]. א) נ"ל שצ"ל ואיירי מתניתין דשקלים בשאר הקרבים והא דאמרינן הכא שמדיחין הקרבים בלשכת כו'.
<h2>דף לב.</h2>
הכל מסתכלין בה. לפי שבבקר ובערב היא רחוקה ואין אורה מכחיש כל כך מאור העינים ויכול להסתכל בה אבל כשעומדת בחצי (שמש) א)היא קרובה ואז אורה רב. משום דקאי להדיא ולא כסי ליה מידי. לפי שהוא עומד כנגדה ואין דבר מכסה עליו למעט אורה מכהה מאור עינים ואינו יכול להסתכל בה. אבל כשעומד בין מזרח למערב הרים וגבעות מפסיקין בינו וביננו ומכהה אור החמה. ב)למעלה מרקיע שעל ראשי החיות. ומה למטה. מהארץ ומתהום. מה לפנים. חוץ למחיצת העולם למזרח ומה לאחור [חוץ] למחיצת העולם למערב. ל"א מה לפנים קודם בריאת העולם ומה לאחור אחר שיכלה העולם. הכובש את יצרו. מלחטוא ומלכעוס כדכתיב טוב ארך אפים מגבור. השמח בחלקו. מה שנגזר לו לחלקו הן בממון הן באשה שמח ומקבל עליו ואינו אץ לעשר ולא חומד את שאינו שלו. ימית את עצמו. יטרח במלאכה כדי להרויח מזונותיו ולא יאמר אין מלאכה [זו] הוגנת לו וגם לא ימשוך את בשרו [אחר] תענוגים וגם (ימות) יצטער את בשרו ללמוד תורה ואז יחיה בעוה"ז ובעוה"ב. יחיה את עצמו. ההפך מהן שכתבתי. ישנא מלכו ושלטון. כלומר יתרחק מן הרשות פן יעלילו עליו או יחשידוהו בני אדם שמלשין ומוסר ממונן. ירחם מלכו ושלטון. יתקרב להם ויהא רגיל עמם ויעשה טובה לעולם ע"י שיליץ בעדם אל המלך או אל שר הצבא. ל"א ישנא מלכו ושלטון יברח מן השררה ויהא עניו ושפל רוח ואז יהא מקובל על הבריות. ירחם מלכו ושלטון עלה לגדולה יעשה טובה עם בני אדם שאותה טובה שעושה עם ב"א בשעת גדולה היא טובה שלימה בלי חנפות כי אין צריך להם וגם יש לאל ידו לעשות טובה לעולם כשעלה לגדולה. אמרו ליה ביבשתא. שאין דעת יורדי הים מיושבת עד שיעלו ליבשה. מה אתריסתון לקבלן. ומה זה אתם מתריסין כנגדי ואין אתם מתחנניםג) בו ולא אוכלין ושותין עמנו ואתם רואים שלנו הגדולה והממשלה כו'. [פירוש הרא"ש]. א) [צ"ל הרקיע]. ב) [נ"ל שצ"ל ד"ה מה למעלה. למעלה כו']. ג) צ"ל מתחתנים בנו.
<h2>דף לב:</h2>
גילדנא מלוחים. דגים מלוחים. בהדי דמחוור להו. כשרחצו להם בבית המעין. נפל להם [רוחא]. רוח חיים. האי מעיינא מג"ע קא אתי. ממקור עץ החיים. משא בהו אפיה. רחץ בהם פניו. אידלי כוליה. הלך למעלה על שפת הנהר עד שהגיע לשער ג"ע. יהבו ליה גלגלתא חדא. גלגל עינו של אדם. [תקליה לכולי' כספא כו'.] שקול כנגד כל כסף וזהב שלו היה אותו גלגל של עין. גלגלא דעינא דבשרא ודמא דלא שבע. עינו של אדם לא תשבע עושר וזהו סימן ששוקל כנגד כל כסף וזהב שבעולם כן עינך לא שבעה עד שהלכת מעבר להרי חושך. שקיל קליל עפרא כסיי' ולאלתר תקל. כסהו במעט עפר ואז תקיל והסימן שעינו של אדם לא תשבע עד שימות ויכסוהו בעפר. גיהנם למעלה מן הרקיע. מנהר דינור שבא מזיעין של חיות של רשעים וחולא). לאחורי הרי חושך. דכתיב [ישעיה ס'] כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים. קומי רוני בלילה. לעסוק בד"ת ואז תהיה נוכח פני ה'. [פירוש הרא"ש]. א) [נ"ל שצ"ל שבא מזיעתן של חיות ולהיכן שפיך על ראש רשעים כדכתיב (ירמיה כ"ג) על ראש רשעים יחול ועי' חגיגה י"ג ע"ב).
<h2>דף לג.</h2>
מלא וגדוש קטרת. ומונח בתוך כף הגדול שאם ישפך ממנו דרך הליכתו יפול לתוך כף הגדול. וא"ת והרי כף חוצץ בין ידו לבזך והוה חציצה כדאמרינן בזבחים מזרק במזרק חוצץ וי"ל כיון דצורך עבודה היא לא הוה חציצה א"נ הוה לקיחה בדבר אחר ושמה לקיחה בפרק לולב וערבהא) וכן פי' ר"י ז"ל בזבחים [כ"ד ע"א וע"ש תוס' ד"ה הואיל] דלא הוה חציצה אלא כשאחזו בדפנות הכלי ולא כשאוחזו בשוליו. כמין מטולטלת היה. כעין טבעת שהיה לכסוי מלמעלה והיה מטלטל על ידה ואית דגרסי מטוטלת כמין כר של עור נתון עליה לכיסוי מלמעלה [וכדי] שלא יצא ריח הקטרת ויהיה ריחו נודף וחזק היו מכסין וחבירו בפרק במה בהמה יוצאה [נ"ד ע"א] לא יצא הגמל במטולטלת אבל יוצא במטולטלת הקשורה לו בשלייתה והיא חתיכת בגד שקושרין לו שלא יצטנן. מי שזכה במחתה. לחתות גחלים מעל המזבח החיצון ולהוליכם לתתן על מזבח הפנימי להקטיר עליו את הקטרת ולא היה בה פייס אלא הזוכה בקטרת אומר לזה שאצלו זכה עמי במחתה ועלה לראש המזבח וחתה וירד. נטל מחתה של כסף. ביומא [מ"ג ע"ב] תנן דמחזקת ד' קבין. ול"ג ופינה את הגחלים הילך והילך וחתה מן המאוכלות הפנימיות. דגבי תרומת הדשן תנן הכי דמצותו באותן הקרובים להיות דשן ומאוכלות ואין בהם ממשות של גחלים אבל הכא בעי גחלים לוחשות ובוערות דכתיב גחלי אש ואגב משנה דתרומת הדשן כתבוהו כאן ג"כ ול"נ דגרסי' ופנה את הגחלים אילך ואילך וחתה לפי שהגחלים העליונים כבויות ואין לוחשות עבר אל עבר כמו התחתונים. אבל לא גרס מן המאוכלות הפנימיות דזה נקט אגב משנה דתרומת הדשן. ועירן לתוך של זהב. אבל לא היה חותה בשל זהב דהתורה חס על ממונם של ישראל שהיא נחסרת מחום האש. כקב גחלים. שהיה חותה בשל ד' קבין ומערן לתוך של ג' קבין. מכבדן לאמה. ואין כאן משום לא תכבה וא"ת אכתי מיהא קדשי במחתה כדאמרינן בפ"ק דזבחיםב) העיד ר' עקיבא הסולת והלבונה והקטורת והגחלים שאם נגע טבול יום במקצתן פסל את כולן משום דהכלי מצטרפן אלמא מחתה כלי שרת היא וקדשו הגחלים והאיך מפסיד ההקדש וי"ל דההיא דר"ע איירי בגחלים של יום הכפורים שבאותה מחתה שחותה הוא מכניס אבל גחלים של כל יום מחתה שחותה בה לא היתה כלי שרת והכי איתא בירושלמי תפתר בגחלים של יום הכפורים. פסכתר. סירותיו מתרגמינן פסכתרותיה ומכסה אותן שלא יכוו בהן רגלי הכהנים. לתך. חצי כור. אחת שהוא מושך בה. כי היה ממלא אותו אפר להורידו מעל המזבח ואוחז בשלשלת ומושך. ואחת. אוחז בשלשלת מלמעלה כדי שלא תתגלגל כי היתה למטה כמין יורה. על שרץ בשבת. שנמצא בעזרה וחוששין שמא יגע בו אדם כופין עליו פסכתר ואין מוציאין אותו בשבת משום איסור מוקצה ויש שבות שאסרו במקדש כדאמרינן גבי לחם הפנים [מנחות צ"ו ע"א] דנטילת קנים והנחתן אין דוחין שבת וכדאיתא בפסחים [ס"ד ע"א וצ"ל גבי מקלות היו שם] גבי קנים היו שם וי"מ משום דעזרה רשות הרבים ונ"ל שטעו בהא דאמרינן בפ"ק דפסחים [י"ט ע"ב] זאת אומרת רשות הרבים היא ולא היא דהתם לענין ספק טומאה קאמר אבל לענין שבת כיון דמוקפת מחיצה ודלתות נעולות בלילה ואין שערים זה כנגד זה הויא רה"י מן התורה. הגיעו בין אולם ולמזבח. אותם שזכו במחתה ובקטרת. את המגרפה. מתרגמינן יעי' מגרופתיה וכל זה היה עשוי כמין מגריפה. נכנסין להשתחות. אחר הקטרת. לדבר בשיר. בשעת הניסוך. מעמיד את הטמאים בשער המזרח. כל הטמאים שבאותו בית אב שעובד היום היו צריכין לבוא וראש בית אב מעמידן בשער המזרח שהכל נכנסין ויוצאין דרך שם ובפרק כיצד צולין [פסחים פ"ב ע"א] מפרש טעמא חד אמר מפני חשד שלא יאמרו אותם כהני בית אב פלוני ופלוני לא רצו לבטל ממלאכתן ולבא לשרת וח"א כדי לביישם על שלא נזהרו מטומאה. [פירוש הרא"ש]. א) [צ"ל לולב הגזול (סוכה ל"ז ע"ב)]. ב) [צ"ל דפסחים דף (י"ט ע"א) ושם איתא הוסיף ר"ע].
ורידדן בשולי המחתה. היה מפזרן על המזבח כדי להשליך הקטרת עליהן כשהוא דק ולא עב כדי שיהיה שורף מהר ולמעט העשן. וירקעו מתורגם ורדידו. והשתחוה ויצא. כי עתה גמר עבודתו. נותנו לאוהבו. כשישפוך אותו. לתוך חפניו. וא"ל מדהזכיר חפניו על המתפזר מכלל דהשאר לא היה בחפניו זה א"א דאם ההתפזר לבד היה נותן לתוך חפניו האיך ישא הבזך. ומלמדין אותו. לפי שלא הקטיר מימיו היו צריכין ללמדו שלא יתפזרו הקטרת מעל הגחלים שלפניו כי יעלה תמרתו וכשיושיט חפניו על הגחלים לפזר חוצה לא יכוה אלא מתחיל ברחוק ממנו ומושך ידו אליו והיינו דקאמר מתחיל מרדד ויוצא כלומר התחיל מרדד ומפזר לצד פנים כלפי המערב ויוציא מוציא ידיו. עד שהממונה אומר לו הקטר. כי הממונה היה מזהיר את כולם לפרש בשעת הקטרה ואז אומר למקטיר הקטר. פרשו העם. מבין האולם ולמזבח וכו' יליף לה מקראא) דצריך לפרוש. [פירוש הרא"ש]. א)0[ויקרא י"ז וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש].
<h2>דף לג:</h2>
נכנס להשתחוות. אחר הקטרה נכנס להיכל להשתחוות ואין זה ביאה רקנית דהשתחוואה עבודה היא. שלשה אוחזין בו. לכבודו של כה"ג כשר שסומכין בו עבדיו בכניסתו להיכל המלך. ואחד באבנים טובים. שבחשן. הגביה לו את הפרוכת. התלוי לפני פתח ההיכל לצניעות וכן היה לפני שער האולם. באו ועמדו על מעלות האולם. המקטיר הזוכה במחתה מאותו שקיבל הכף. עמדו ראשונים. שדשנו מזבח פנימי והמנורה. לדרום. של השלשה לפי שבצפון חשוב הוא לקדשי קדשים לכך מקטירי הקטרת היו עומדין לצד צפון. וברכו את העם ברכה אחת. נשאו כפיהם לברך את ישראל יברכך וגו' יברכך יאר ישא היו אומרים ביחד בלי הפסק בנתיים שאין עונין אמן במקדש לכך לא היו מפסיקין ביניהם. וא"ת והרי עונה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד י"ל כיון דברכת כהנים אינה כ"א לברך את ישראל לא היו עונים בשכמל"ו ואע"פ שביום הכפורים היו עונין זהו משום חשיבות היום שהוא יום סליחה ומחילה וכפרה. שבמדינה אומר ג' ברכות. מפסיק ביניהם באמן. את השם ככתבו. יו"ד ה"א וי"ו ה"א ובפרק אלו נאמרים [סוטה ל"ח ע"א] מפיק ליה מקרא. בכנויו. באל"ף דל"ת. ובמקדש ע"ג ראשיהן. לפי שמזכירין שם המפורש ושכינה שורה למעלה א)שקשה להגביה אצבעותיהם. למעלה מציץ. שכתוב בו קדש לה' ולא יתכן שיהיו ידיו למעלה. וישא אהרן את ידיו אל העם. משמע שנשאום למעלה מראשם. בזמן שכה"ג רוצה להקריב. כי כה"ג א"צ פייס כי הוא מקריב בראש איזה קרבן שרוצה. אוחז הסגן בימינו והעלהו. שכבר נתייגע בעליית חצי הכבש. וסמך עליהן וזרקן. מפ' במנחות [ס"ב ע"ב] דהך סמיכה לאו סמיכה גמורה היא דאין סמיכה בצבור אלא ב' סמיכות ועוד דאין סמיכה בשחוטין. ואין סמיכה זו אלא להראות שעבודת כה"ג חשובה לכך סומך על האברים וזורקן על המערכה. הושיט השני להראשון. זהו דרך כבוד כהן גדול שיקבל כל האברים מיד אחר. בא לו להקיף את המזבח. לצורך ניסוך כי אחר הקטרת האברים היה ניסוך היין. והכבש היה בדרום וכשעלה בכבש ופנה לימינו ולשמאלו ומתחיל להקיף פוגע בקרן דרומית מזרחית תחלה ומקיף לימינו עד שהוא מגיע לקרן מערבית. נתנו לו יין לנסך. ששם היו השיתין שהנסכים יורדים בו לתוכו כדאיתא בפרק קדשי קדשים [זבחים ס"א ע"ב] שהוסיפו על המזבח ד' אמות מהמערכה וד' אמות מן הדרום כדי להכשיר השיתין למזבח ואע"ג דתנן בזבחים [ס"ג ע"א] כל העולים למזבח עולין דרך ימין ומקיפין ויורדין אל דרך שמאל חוץ מהעולים לג' דברים אלו שעולין ופונין דרך שמאל וחוזרין על העקב ניסוך היין והמים [ועולת העוף] דהיינו כהן שזכה בניסוך היין (אותו) הוא עולה עם היין במערבו של כבש ופונה לשמאלו לקרן דרומית מערבית שאם היה פונה לימינו להקיף את המזבח היה היין מתעשן בעשן המערכה ויין מעושן פסול לנסכים [ועולת העוף נמי שמא תמות בעשן]. אבל כה"ג שעולה להקטיר אם רצה גם לנסך מקיף דרך ימין וכהן שזכה בניסוך העלה את היין ופנה לשמאל ופגע בכהן גדול נותן לו יין לנסך. הסגן עומד על קרן. שהיא אמה על אמה. על שולחן החלבים. שהוא גבוה וכשראו הכהנים שהסגן עומד על הקרן והסודר בידו. הלכו כהנים ועמדו על שולחן החלבים. ותקעו והריעו ותקעו. כדי שיתקעו הלוים בשיר. באו. ב' כהנים. ועמדו אצל בן ארזא. הוא היה הממונה על השיר כדאיתא בשקלים [פ"ה מ"א] ואחריו נקראו כולם. שחה לנסך. לשפשף היין לספלים מיד הניף הסגן שיתחילו הלוים בשיר. הגיע לפרק. שיש פרשה שהוא סוף המליצה וג' פרקים היה בשיר שהן מפסיקין כו' ועל כל פרק ופרק תקיעה ותרועה ותקיעה והיינו דתנן בפ' בתרא דסוכה [נ"ג ע"ב] אין פותחין מעשרים ואחד תקיעות במקדש ג' לפתיחת שערים ותשע לתמיד של שחר וכו' והיינו ג' תקיעות תקיעה ותרועה ותקיעה על כל פרק ופרק. ביום ראשון היו אומרים לה' הארץ ומלואה. מפ' בר"ה בפ' י"ט [ל"א ע"א] על שם שקנה עולמו וצופה ושליט בעולמו. בשני גדול ה' ומהולל מאד. על שם שחלק מעשיו ומלך עליהם ונתעלה וישב על כסא כבודו. בשלישי היו אומרים אלהים נצב בעדת אל. על שם שגלה תבל בחכמתו והכין הכל לעבודתו. ברביעי אל נקמות ה'. ע"ש חמה ולבנה ועתיד להפרע [מעובדיהן]. בחמישי היו אומרים הרנינו לאלהים עוזינו. ע"ש שברא עופות ודגים לשבח שמו כנף רעננים נעלסהב). בששי היו אומרים ה' מלך גאות לבש. ע"ש שנגמר מלאכתו ומלך עליהם. בז' מזמור שיר ליום השבת מזמור שיר לעתיד לבא ליום שכלו שבת ומנוחה לחיי העולמים. [פירוש הרא"ש]. א) [נ"ל שצ"ל מקשרי אצבעותיהם מגביהים ידיהם למעלה מראשיהם]. ב) [איוב ל"ט י"ג ות"י גדפא דתרנגול ברא דמשבחא ומקלסא].
